דילוג לתוכן

אליפות ישראל ה-33 בחצי מרתון – עמק המעיינות 2011 – סיכום

 אז התחרות באה והלכה, ועכשיו אני אספר על החוויה שלי.

נתחיל מההכנה. בחמישי בערב, אחרי ארוחה וכשאני לא מרגיש שאני באמת יכול להירדם, התחלתי להכין דברים ליום המירוץ. אני בד"כ לא עושה את זה, אבל את השעון כיוונתי ל-5:00 (אלכס, חמי וההשראה שלי בענייני ריצה בין השאר, אמר שנצא ב-5:45) ולא חשבתי שיהיה לי כח או חשק להתחיל לנבור בארון ב-5 בבוקר. שמתי הכל בערימה וישבתי על המחשב, מחכה שהעייפות תגבר על ההתרגשות. בחצות קיבלתי כרטיס אדום מאשתי היקרה ששלחה אותי למיטה מייד.

כהרגלי, שמתי את הפלאפון על הטלוויזיה- כי אם אני לא צריך לקום פיזית בשביל להגיע לשעון המעורר אני פשוט שולח יד ומכבה אותו וחוזר לישון בלי לשים לב אפילו- והלכתי לישון.

כשהתעוררתי הפלאפון משום מה היה לידי והשעה הייתה 5:47, ואלכס כבר שאל אותי איפה אני בהודעה. זו לא התחלה נהדרת ליום מירוץ כשאתה מתעורר באיחור ויש לך 2-3 דקות להתארגן. אבל זה מה שיש ועם זה ננצח…

הגענו לסחנה, אזור נקודת הזינוק, קצת יותר משעה לפני. אלכס וחבריו הרצים רצו לעשות את המירוץ כריצה הארוכה לשבוע, ומאחר וכידוע 21 ק"מ לא נחשבים ריצה ארוכה, הם יצאו ל-10 ק"מ מקדימים. אני בינתיים הסתובבתי, ניסיתי להכין את עצמי נפשית ועברתי בראש על תכנית הריצה שאלכס הסביר לי בדרך והתחממתי.

ואז בשעה 9:05, עשר דקות לפני הזינוק הגעתי לנקודת הזינוק שכבר הייתה צפופה. ואז חיכינו. חשבתי שלפחות באליפות ישראל בחצי מרתון הזינוק יהיה בזמן, אבל לא כך היה ולבסוף אחרי עיכובים שונים יצאנו באיחור של כמעט רבע שעה. העניין המבאס בתחילת המירוץ הוא הצפיפות שנוצרת אחרי הזינוק ושלוקח לה זמן להתפזר. אבל דווקא הפעם זה לא היה נורא ודי מהר נפתחו רווחים יפים.

חמשת הקילומטרים הראשונים עברו מצויין. שמרתי על זמן המטרה (סביבות 5:00), הרגשתי מצויין, הייתה קצת רוח אבל לא ברמה שמציקה, והנוף היה מדהים.

ואז פנינו מזרחה לכיוון בית-שאן. זמן לא רב אחרי הפנייה הזו היה שלט דרכים עליו היה כתוב "בית שאן – 9", הסתכלתי בפלאפון (שם אפליקציה דיווחה לי על הזמן מתחילת המירוץ, כמה מרחק עברנו עד כה, הקצב הנוכחי שלי והקצב הכללי למירוץ), עברתי כ-7 ק"מ. חשבתי לעצמי "אנחנו באמת הולכים לעשות עכשיו 9 ק"מ על הכביש הישר הזה"? התשובה – כן. הכביש היה במגמת עלייה קלה, שבתחילה לא הייתה מורגשת אבל מאוחר יותר הייתה מאד מורגשת. הקצב שלי היה נכון אבל משום מה הכל הרגיש קשה יותר. אם בד"כ באימונים (וגם בתחילת המירוץ) הייתי צריך לשים לב לקצב כי הייתה לי נטייה להאיץ יותר מדי, הפעם הרגשתי שקשה לי לשמור על הקצב ומדי פעם נפלתי ל-5:20 או אפילו יותר.

בכניסה לבית שאן הרגליים כבר התחילו להרגיש עייפות. הייתי סביבות ה-14 ק"מ, מצד אחד אחרי 2/3 מהתחרות, מצד שני לפני עוד 1/3… התחלתי לחשוב, בניסיון לעודד את עצמי, אם הייתי באימון עכשיו במודיעין באיזו נקודה הייתי. אני לא אוהב מחשבות כאלה, הן בד"כ נוטות לייאש יותר מאשר לעודד, אבל לא שלטתי בזה.

בירידה הגדולה של הכניסה לעיר שחררתי את עצמי, ציפיתי לראות את הפלאפון משתגע, יורד ל-3:50 כמו שקרה לי במירוץ במודיעין שבועיים קודם, אבל הוא בקושי ירד ל-4:45. ואחרי הירידה הזו הגיעה העלייה. הראשונה. נאבקתי עם העלייה הזו, מנסה לא להשקיע בה יותר מדי כדי להשאיר כח לשארית המירוץ (הוזהרתי לעשות זאת ע"י אלכס כשעברנו על המסלול בדרך), אבל מצד שני לא לאבד יותר מדי זמן עליה. שמחתי כ"כ כשהיא נגמרה והגעתי לעיקול והרגשתי די בסדר, ואז חשכו עיניי – עלייה יותר גרועה. כאן כבר לא חשבתי על הזמן שאאבד ופשוט ניסיתי לסיים אותה עם כמה שפחות נזק מבחינת היכולת שלי להמשיך. זה היה קשה, העלייה הכי קשה שעשיתי בתחרות וכמעט הכי קשה שיצא לי לעשות בכלל. וכן, חשבתי על אותה עלייה של חברת החשמל וגם על ה-עלייה בדרך מכביש 3 למודיעין, ולכן הצלחתי לסיים את העלייה בלי לעצור, אבל הרגשתי עייף, מה שנקרא באנגלית בריטית knackered. מצד שני, לא נשאר עוד הרבה אחרי העליות הללו, פחות מ-5 ק"מ, ככה שזה באמת היה "עוד מאמץ קטן". יצאתי מהעיר בהרגשה די טובה, שקשה לי מאד אבל שאחרי כל מה שעברתי, שעון הקצב הכללי שלי למירוץ עלה בסה"כ 4 שניות, מ-5:03 בכניסה לבית-שאן ל-5:07 ביציאה. מולי עמד ההר עליו פעם היה בסיס שעשיתי בו אבטחה ב-2002, הייתי בהלם מכך שהבסיס הזה נעלם, הסתכלתי מסביב על העמק, ואז זה קרה.

פתאום הרגשתי בברך תחושה כאילו מישהו תקע לי סכין בדיוק מתחת לפיקה, ומרגע זה כל צעד שעשיתי היה כמו כניסת סכין-יציאת סכין, כניסה-יציאה וכו'. ניסיתי להילחם בזה, אבל אחרי 100-200 מטר הפסקתי לרוץ ועברתי להליכה. התחלתי לחשוב מחשבות חיוביות, התחלתי לחשוב על העידוד של אלכס להמשיך לקראת סוף המירוץ התחרותי הראשון שעשיתי, בהרצליה במאי, ועל איזה כיף יהיה לעמוד מעבר לקו הסיום ולחשוב על כך שעשיתי את זה, וחזרתי לריצה. הכאב הרגיש עוד יותר נוראי, והפעם לדקירות החדות התווספה התחושה כאילו יש לי מגנט חזק וכבד בסולייה של הנעל ברגל עם הברך הפגועה, ואחרי עוד 100-200 מטר שוב חזרתי להליכה. כך זה היה כמה פעמים, לאורך כשני קילומטרים, כשכל פעם הנחישות מביאה אותי לחזור לרוץ, לקוות שאחרי כמה מאות מטרים התחושה תהיה פחות גרועה, ואז ייאוש מהמרחק שעוד צריך לעבור עם הכאב הבלתי נסבל הזה והחלטה שאני פשוט הולך עד קו הסיום. כשנשארו כ-2.5 ק"מ, החלטתי שמכאן אני רץ ולא משנה מה. החלטתי שאני מפסיק להסתכל על הקצב הכללי (שכבר הגיע ל-5:28), הוא הפך ללא רלבנטי מבחינתי. המטרה שונתה מלסיים ב-1:45 שעות (מה שרשמית כבר לא יכול היה לקרות, מאחר שכבר הייתי על סביבות 1:40), ללסיים בריצה.

השניים וחצי קילומטרים הבאים היו הקשים ביותר שעשיתי בחיי. בכל זמן אחר הייתי מוותר, אבל אמרתי לעצמי "הגעת עד לכאן, נסעת עד הגלבוע בשביל המירוץ הזה, עברת 17 קילומטר ועכשיו אתה הולך להישבר??" היו עוד מחשבות שעברו לי בראש, אבל אני כבר לא זוכר אותן. כבר מזמן הפסקתי להקשיב לפודקאסט שהורדתי כדי להעביר את הזמן, וחייתי על ההצצה מדי פעם לשעון כדי לראות עוד כמה מרחק יש לי. 18.7, 19.0, 19.3 המרחק לא רצה לעבור. וכל הזמן עובר בראש "עוד 1.7" כאילו יש לזה משמעות בכלל, כאילו 1.5 קילומטר באימון הם ברי השוואה באיזושהי רמה ל-1.5 קילומטר עם הכאב הנורא הזה בברך שמאל. 0.7, 0.4, הגעתי לפנייה לשמורת הסחנה, הישורת האחרונה באמת. השעון שלי כבר הראה 20.9 ו-21.0 ושער הסיום לא נראה באופק.

ואז הוא נראה. גדול ואדום ועומד לא סנטימטר אחד מוקדם מדי מבחינתי. הבנתי שזהו זה, המאמץ נגמר, לא צריך להילחם יותר עם הגוף כי אני הולך לסיים את זה, רגע לפני השער לחצתי על האייפון לסיום הריצה וסובבתי את גבי לכיוון הריצה. סובבתי אותו כי על גב החולצה רשמתי בערב לפני את המחווה האישית שלי לגארי ספיד, אגדת פרמייר ליג ששיחק עד גיל 40 בכמה מהמועדונים הגדולים של אנגליה, ושלאחר שהפך למנג'ר וויילס בדצמבר 2010 הקפיץ את הנבחרת הקטנטונת 72 מקומות בדירוג פיפ"א, ואשר התאבד בתלייה ב-27 בנובמבר השנה.

חזרה למירוץ. הזמן הסופי לפי האייפון שלי הראה 1.57:30. רגע אחרי הסיום נעצרתי, ומאותו רגע הבנתי שגם ללכת יהיה מאבק. יצאתי מאזור הסיום (כמובן לא לפני שאספתי את המדליה שלי) והלכתי לרכב, שם פשוט התיישבתי וייחלתי למותי. אחרי כמה זמן אלכס הגיע גם אחרי שסיים את 31 הק"מ שלו ועמד בקצב הרצוי וגם נראה הרבה הרבה יותר טוב ממני.

אחרי הפקק האדיר ביציאה וארוחת צהריים קצרה, היינו בדרך הביתה. כבר בזמן המירוץ, אחרי הפציעה בברך, חשבתי על החצי הבא. החצי שבו אפצה על החוויה הקשה הזו. בדרך הביתה כבר התחלנו לדבר ברמה של תכנית, ומתי מתחילים. שמתי עיניי על אחת משתי אופציות- מקצה חצי המרתון במסגרת מרתון ת"א, או חצי מרתון פארק הירקון שבד"כ מתקיים בסוף הקיץ אבל גיליתי שב-2012 יתקיים במרץ.

הגעתי הביתה עייף וכואב, אבל בלי טיפת אכזבה. הרגשתי שלמרות שבתנאי מעבדה הייתי יכול להשיג תוצאה טובה יותר, ביום הנתון ובתנאים הנתונים עשיתי את המירב שיכולתי. והרגשתי שברגעים הקשים לא ויתרתי לעצמי ודחפתי את עצמי להמשיך הלאה ולסיים.

אם המחיר של הידיעה הזו הוא איבוד היכולת לקפל את הברך לכמה ימים, זה מחיר קטן מאד לשלם.

מודעות פרסומת

פרטלק – לא התגעגעתי…

אחד הדברים הכי טובים באי הימצאות בתכנית אימונים מסודרת לקראת תחרות היא היכולת לרוץ בשביל הכיף ורק בשביל הכיף. בשבילי זה אומר ריצות לא אינטנסיביות, בלי יותר מדי מאמץ של הריאות והלב. לכן השבועיים הראשונים של התכנית, בהם אלו היו פחות או יותר הריצות שעשיתי, היו שבועיים של כיף. אבל עכשיו נכנס למשוואה סוג הריצה הכי פחות אהוב עליי, וזהו הפרטלק.

"אימון בשיטת הפרטלק ('משחקי מהירות') מתאפיין בשינויים תכופים של מרחקים וקצבי ריצה בתוך יחידת אימון אחת. אימוני פרטלק משלבים בצורה יעילה פעילות אירובית ואנאירובית,סבולת מהירות,סבולת קצב, סבולת כוח ויכולות מגוונות לתגובות רצויות של רץ בתנאי תחרות." (מתוך האתר http://www.bc-running.com/docs/fartlek.htm)

בתכל'ס, ריצת פרטלק היא ריצה שבה עושים חימום קצר, ואז מתחילים מקבצים בהם רצים בקצבים בינוניים-מהירים כאשר בין המקבצים נחים (כלומר, הולכים). בשבילי ריצת פרטלק היא סוג הריצה הכי קשה שמעמיס הכי הרבה על הגוף. העניין הוא גם שבעוד שכשגרנו בת"א היה לי קל מאד למצוא איפה לעשות ריצה כזאת, שדורשת שיהיה ניתן לרוץ כק"מ מבלי לעצור או אפילו להאט, במודיעין זה קצת יותר בעייתי. למעשה המקום היחיד עליו יכולתי לחשוב הוא עלייה של מעט פחות מק"מ בין מודיעין לרעות. אבל זה מה שיש ועם זה ננצח, יצאתי בערב חמישי לריצה. באייפוד שמעתי על פתיחת תיקי הילסבורו 22.5 שנים לאחר האסון, ובחוץ האוויר מתחיל להיות קריר בערבים ואני הרגשתי שהגרון שלי קופא.
בסוף ריצה כזאת אני מרגיש מוכן ומזומן להשיב את נשמתי לבורא, ורק נותר לי להתענג על חזרת הריאות שלי לפעולה תקינה בעת ריצת השחרור ה…משחררת אותה מבצעים בסוף המקצבים האלה.
אין ספק שעבורי האתגר הגדול של תכנית האימונים הזו הוא להתמודד עם ריצות הפרטלק, שרק יילכו וייעשו קשות יותר (כי מתווספים יותר מקבצים בכל ריצה).
בינתיים סימנתי "וי" על הריצה הראשונה, עם מהירות משביעת רצון גם אם לקראת הסוף נחלשתי (למרות שהמקבץ האחרון היה בירידה), ובסוף השבוע קיבלתי מנוחה קלה מהמרחקים הארוכים יחסית עם ריצה של 12 ק"מ אבל בקצב בינוני. את הריצה ההיא אני עוד אזכור לכמה זמן בגלל שהתכנית ששמעתי באייפוד עסקה בדרבי של העיר מנצ'סטר ששוחק למחרת, אבל זה כבר לשבוע הבא…

שבוע 2 – "תזכור שעשית את העלייה של חברת החשמל…"

בשבוע שלפני שהתחלתי את תכנית האימונים, הזמין אותי המנטור שלי לריצת יער. לקראת הריצה הזו עשיתי שתי טעויות קריטיות שכבר למדתי בינתיים שהן עושות את ההבדל בין ריצה מצויינת לריצה מזעזעת ואפילו מסוכנת – לא אכלתי ולא שתיתי כלום לפני הריצה, וזה עוד יותר קריטי כשהריצה היא על הבוקר.

בכל אופן, לקראת סוף הריצה הזו, באורך כ-13 ק"מ, כבר הרגשתי שאני רץ "על אדים", ומדי פעם עצרתי להליכה של כמה עשרות מטרים. ואז הגיע מה שהבנתי שהוא הקטע האחרון של הריצה, אז החלטתי לעשות מאמץ אחרון ולסיים. סיום המסלול הזה הוא בעלייה תלולה ברמה מפחידה שבראשה נמצא מתקן כלשהו של חברת החשמל, ועל כן שמה – העלייה של חברת החשמל… ובזמן שאני מתחיל לעלות אותה, בתלילות שגורמת לי להרגיש כאילו אני רץ במקום, אני שומע משפט מפי המנטור- "בעמק המעיינות [המירוץ בו אני מתכוון לבצע את חצי המרתון] יש עלייה בסביבות הק"מ ה-15. היא לא כמו זאת, אבל כשתעשה אותה תיזכר שעשית את העלייה הזו".

את העלייה של חברת החשמל עשיתי, ואיכשהו הצלחתי לגרור את עצמי לאורך כמה מאות המטרים האחרונים של המסלול. לקח לי הרבה מאד זמן להתאושש, הכי הרבה שלקח לי להתאושש מריצה עד עכשיו, אבל כשחזרתי לעצמי המשפט הזה נשאר איתי.

בשבוע שעבר כתבתי שכשרק התחלתי לרוץ במודיעין התייאשתי די מהר ממסלול העליות והירידות שביציאה הדרומית ממודיעין, והחלפתי למסלול מישורי יחסית במרכז-מזרח העיר.

ואז, בסוף השבוע השני לתכנית כבר לא הייתה לי ברירה. לפי התכנית היה עליי לרוץ 16 ק"מ, והדרך היחידה שהייתי יכול לעשות את זה היא דרך אותו "מסלול עליות". מה גם שהתחיל להימאס עליי המסלול שכבר די טחנתי.

וכך בשבת בבוקר יצאתי לדרך הארוכה. בברלין לקח לי שעה ו-45 דקות לרוץ 15 ק"מ, אבל זה היה על הליכון, וכשאני מקפיד, עקב חוסר מעקב אחר קצב הלב שלי, על קצב של 6:30 דקות לק"מ, קצב שבינתיים נטשתי לטובת ההרגשה הכללית שלי. כרגיל, יצאתי לדרך עם פודקאסט של ה-BBC (למרבה המזל, בשישי בערב משודרת ברדיו של ה-BBC תכנית באורך שלוש שעות לקראת המחזור הקרוב בליגה האנגלית, שמתוכן מוקלטת שעה אותה ניתן להוריד ולהקשיב לה) ועוד פודקאסט המתמקד בקבוצתי האהובה ואחת ההשראות הגדולות שלי בחיים, מנצ'סטר יונייטד.

עוד לפני תחילת הריצה הייתי מאד מרוצה מהמסלול שבניתי לעצמי. ירידה ישירה (תוך ק"מ אחד במקום שניים) למרכז מודיעין, משם ריצה מזרחה לאורך 2 ק"מ עד לגבול עם מכבים, פנייה דרומה וריצה לאורך כביש עוקף מודיעין (כ-4 ק"מ נוספים), פנייה נוספת דרומה לכיוון כביש 3 עד אבן הדרך המסמנת 500 מטר לפני צומת המפגש עם כביש 3 (2.5 ק"מ נוספים), חזרה (ללא פנייה לכביש עוקף מודיעין) עד לקניון מודיעין (כ-5.5 ק"מ נוספים) והשלמת המרחק כאשר את ה"עודף" (המרחק עד לבית ממש יצא יותר קרוב ל-16.5 ק"מ) עשיתי בהליכה.

במהלך הריצה, בעיקר בדרך לכביש 3 וחזרה, עברה בראשי שוב ושוב המחשבה שהמשפט ההוא לגבי העלייה של חברת החשמל נטבע בי כנראה ממש ברמה פיזית, כי עליות הרבה יותר קשות מהעליות שהתייאשתי מהן רק לפני כמה שבועות נראו לי קלות הרבה יותר פתאום.

הזכרתי גם לעצמי שזו הפעם הראשונה שרצתי מרחק שהוא יותר קרוב למרחק המטרה שלי – 21.1 ק"מ – מאשר למרחק אותו התרגלתי לרוץ. אני לא אפריז ואומר שהיה קל, אבל היה בהחלט הרבה פחות קשה ממה שציפיתי. זו אולי הייתה הפעם הראשונה שבה התחלתי לא רק להאמין שאני יכול לעשות את זה, אלא הגעתי לרמת ביטחון גבוהה שאני אצליח.

לפני שרצתי 10 ק"מ בפעם הראשונה, אפילו שתרגלתי את זה באימונים, הייתי חרד שלא אסיים את הריצה. מחשבה על תוצאה לא ממש הטרידה אותי, כן היה לי איזהשהו קצב מטרה אבל העיקר היה לסיים. הפעם, אחרי שעשיתי שני מירוצי 10 ק"מ וכשאני מתעתד לרוץ עוד מירוץ כזה ועוד מירוץ של 14-15 ק"מ עוד לפני עמק המעיינות, וגם לרוץ פעמיים חצי מרתון במסגרת התכנית, אני מקווה שתהיה לי הזדמנות לחשוב גם על התוצאה הרצויה.

שיהיה שבוע מצויין ופורה.

שבוע 1 – התחלה בהילוך ראשון

השבועיים הראשונים של תכנית לחצי מרתון הם שבועיים של הכנה, שבועיים של ריצות קלילות יחסית למרחקים שעבור מי שעשרה קילומטר הם גבול עליון עבורו, הן ריצות ארוכות בקצב נוח, מהריצות שאני הכי אוהב ונהנה מהן. זו גם הזדמנות לבחון מסלולים שונים, דבר שעבורי היה מאד חשוב בהתחשב בתנאי השטח של מודיעין – גבעות שחלקן תלולות כך שבכל אופן סיום הריצה תהיה בעלייה.

אחרי שבשבועות הראשונים שלנו במודיעין כבר התייאשתי מהמסלול הראשון שניסיתי, שירד מהגבעה שעליה הבית שלנו נמצא בכניסה המערבית למודיעין, לכיוון הקניון ועלה משם לצד פארק ענבה לכיוון היציאה מהעיר לכביש 431 וכביש 3, החלטתי לנסות מסלול אחר, פחות קיצוני בשינויי הגובה שלו, שלאחר הירידה לקניון פנה מזרחה לכיוון מכבים ולאחר מכן, בקצה המזרחי של העיר, פנה כחצי ק"מ צפונה וחזר מערבה לבית שלנו. המסלול הזה היה נוח יחסית מבחינת השילוב בין עליות וירידות, והיה גמיש מבחינת האורך, כשניתן לסיים אותו ב-7-8 ק"מ אך גם ב-11 ק"מ ע"י פנייה דרומה בקצה המזרחי של העיר וחזרה צפונה בכניסה לרעות או בהמשך.

השתמשתי במסלול הזה, בוריאציות שונות, במהלך השבוע הראשון של התכנית וראיתי כי טוב. במהלך השבוע החלטנו שרון ואני, בצעד ספונטני כמו שרק אנחנו יודעים, לבלות את סוף השבוע בברלין.

ברלין, אני חושב, היא עיר שנושאת בה הרבה מאד מתח עבור כל ישראלי יהודי, אבל עבורי היא נושאת עוד יותר מתח. לא רק שמשפחתי היא גרמנית מכל צדדיה, סבא שלי – אביה של אמי – גר בברלין בשנים הכי יפות והכי קשות של ילדותו, משנת 1933 ועד הבריחה של משפחתו מגרמניה ב-1939. יש סיפור שאני מרבה לספר על משפחתו של סבא שלי, שאביו היה בעל חוש הומור מפותח; אותו סבא-רבא שלי גדל בהמבורג בסוף המאה ה-19 ובגיל 6 איבד חלק מרגלו כשנדרס ע"י רכבת טראם. בנובמבר 1938, במהלך ליל הבדולח, אותו סבא רבא נעצר ע"י הגסטאפו. קציני הגסטאפו שטיפלו בו הניחו שפציעתו נגרמה במהלך השתתפות בקרב במלחמת העולם הראשונה, הוא לא דאג להעמיד אותם על טעותם, והם העניקו לו יחס מועדף. לאחר כ-100 יום הוא שוחרר, והוזהר שכיהודי, כדאי לו מאד לארוז את חפציו בהקדם האפשרי ולעזוב את גרמניה.

משפחתו של סבי אכן עזבה את גרמניה זמן לא רב לאחר מכן, אך הסיפור הזה אינו משקף את חוויתו של סבא שלי מברלין. כשרק התחלתי להיות דתי, לאחר בר המצווה שלי, נפגשתי איתו אחת לשבוע בביתו בירושלים, ומלבד שיעורי גמרא הוא גם סיפר לי רבות על הילדות שלו ועל התרבות הגרמנית. סבא שלי מאד מאד אהב ואוהב את ברלין וגרמניה. הוא היה מספר לי שוב ושוב על טיולי האופניים שהוא היה יוצא אליהם בלילות ברלין המוארים של הקיץ (בקיץ הברלינאי עשוי להיות אור כבר ב-3 לפנות בוקר). הוא גם היה מספר לי על יהדות גרמניה המפוארת, על החיים כיהודי בגרמניה של שנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, הוא אמר לי את המשפט הנורא והמדהים ש"היטלר היה טוב לגרמנים", הוא סיפר לי על הפילוסופים הגרמנים הגדולים, וגם אנקדוטות קטנות, רגעים בחייו של ילד יהודי בעיירה (הוא נולד בעיירה לא רחוק מוולפסבורג) ולאחר מכן בעיר הגדולה.

עקב כל אלה, הביקור בברלין נשא עבורי משמעות מיוחדת, ועל אחת כמה וכמה הריצה בברלין. עם זאת, עקב קשיים טכניים, נבצר ממני לרוץ ריצת חוץ ונאלצתי להסתפק בחדר הכושר של המלון שלנו, מעל פוטסדאמר פלאטס. זו הייתה הריצה הראשונה שלי על הליכון בחדר סגור, זו גם הייתה הריצה הכי ארוכה שלי עד כה – 15 ק"מ. מהריצה הזו למדתי שאני בהחלט מעדיף לרוץ בחוץ, שכל מטר על הליכון מרגיש כמו שניים בחוץ. וזה כשרצתי על "שטוח" בלבד.

חזרנו מברלין עייפים אך מרוצים, ולי נותר לשמוח על כך שהשבועיים הראשונים הם, כאמור שבועיים של הכנה ושל ריצות קלות יחסית, כי למרות שהקדמת המעבר לשעון החורף בישראל הביאה לכך שאין הפרש שעות בינינו לבין גרמניה, השבוע הזה היה מלא בעייפות.

ועדיין מצפה לי הריצה הארוכה של השבוע ששוב תהיה הריצה הכי ארוכה שעשיתי עד כה (כבר שבוע שלישי ברצף) – 16 ק"מ.

שיהיה חג שמח.

הקדמה

אי שם בביה"ס היסודי בו למדתי בהוד השרון, היינו רצים ריצות של 500 מטר – בפרדס ליד ביה"ס, על השביל הראשי, עד עמוד החשמל השלישי וחזרה. עד היום זה נראה לי מרחק כ"כ גדול…

אח"כ היינו רצים 2,000. זה היה פשוט לעשות 8 סיבובים מסביב לביה"ס, ריצה שפשוט נראתה שלא תיגמר לעולם…

מעולם לא הייתי חזק בריצה. לפחות לא למרחקים גדולים מכמה מאות מטרים. בתור ילד קטן וכחוש שהייתה לו דרך מיוחדת למשוך אליו את הבריונים של הכיתה, היו שתי תכונות שהייתי חייב לאמץ בגיל מאד צעיר – חשיבה צעד אחד קדימה ומהירות. ואת שני הדברים האלה עשיתי טוב, אבל לא נהניתי מהם.

שנים אח"כ, בצבא, משהו דחף אותי לרוץ. כנראה הייתה בי איזו אנרגיה אצורה שביקשה דרך לצאת. התחלתי בקטן עם סיבובים מסביב לבלוק שלנו ברעננה ולאט לאט התקדמתי, עד שבשיא הגעתי לריצות יומיות של 6 ק"מ. ואז, באותה מהירות שבה הדחף הזה הגיע, הוא הלך.

הרושם שנותר לי מהריצה הוא של ספורט שלא ברור לי איך עוסקים בו. כ"כ סיזיפי וקשה, ותמיד כשהייתי רץ קצת יותר מכמה מאות מטרים הייתי מרגיש כאב חד בצד שמאל, כאילו אחת הצלעות שלי משפדת את הריאה.

ואז, יום אחד לפני כמה חודשים, שוב בא הדחף הזה. החלטתי לעשות את המסלול הקצר באירוע מרתון ת"א- המסלול העממי של 4.2 ק"מ. משהו בי נדלק. לסיים את זה, עם כמה שזה היה מרחק קצר, ובמיוחד בהקשר של האירוע שבו הוא התרחש (ריצה ארוכה פי 10 מזו שרצתי), זה עדיין נתן לי תחושת סיפוק, ואולי דווקא לראות את אלו שסיימו 10, 21 או 42 ק"מ הדליק אותי וגרם לי לרצות גם.

אולי לרצות יותר מדי.

ביומיים-שלושה שאחרי הריצה בת"א התחלתי לרוץ ליד הבית, בפארק הירקון. ביום למחרת הריצה כבר עליתי ל-6 ק"מ והתחלתי לפזול למירוץ הרצליה (10 ק"מ) בחודש הבא. הסתכלתי באינטרנט על המסלול של המירוץ, אני מכיר את הרצליה, ולא האמנתי שכל זה רק 10 ק"מ. זה נראה קצת גדול, אבל לא נתתי לזה להרתיע אותי. כמו שאמרתי, אולי יותר מדי. רצתי כל יום במשך כמה ימים, עד שבאחת הריצות, באמצע החורשה של הפארק, לא יכולתי יותר. ניסיתי להכריח את עצמי להמשיך, אבל הגעתי למצב של סחרחורת והחלטתי שאני צריך לעצור. למחרת דיברתי עם הגורו שלי, חמי (בוגר כמה מרתונים, טריאתלונים וחצי איש ברזל), והוא אמר לי שאני צריך להרגיע עם כמות הריצות וגם נתן לי תכנית מסודרת למירוץ הרצליה.

בשבוע שלפני המירוץ, רגע לפני המנוחה של שבוע המירוץ ולמרות שלפי התכנית לא הייתי אמור, החלטתי לעשות 10 ק"מ, רק כדי לראות שאני יכול. עד הריצה הזו המטרה שלי הייתה לעשות את זה בפחות משעה, ואז זה לקח לי 51 דקות. החלטתי שזה היה ביצוע מעל ומעבר, וגם לפי העייפות שאחרי החלטתי שהמטרה שלי היא 55 דקות.

המירוץ היה בתנאים מעולים, אפילו היה טפטוף קל. ובעזרתו של הגורו שדחף אותי ברגעים הקשים בסוף ועבד עליי מבחינת הזמנים, סיימתי ב-48 דקות וחצי. קיבלתי זריקת עידוד והתחלתי לדבר על אבן הדרך הבאה – החצי – אבל היו עוד 7 חודשים עד עמק המעיינות, לא היה טעם להתחיל להתכונן לזה, ולכן בעצת הגורו החלטתי בינתיים ליהנות מהריצה ולתת לכל עניין החצי מרתון לשקוע בתוכי. בינתיים התחיל הקיץ, ומירוץ רחובות הראה לי כמה קשה לרוץ בקיץ. לקחתי קצת הפסקה מהריצה עד שעברנו למודיעין, ואז לאט ובהדרגתיות חזרתי ליכולות הקודמות שלי. מ-5 ק"מ עליתי ל-7 ק"מ בריצות לכיף שאפילו לא בדקתי בהן זמנים, ואז כשהחלטתי סופית שאני הולך על עמק המעיינות ההוראה של הגורו הייתה להגיע ליכולת לרוץ 10 ק"מ בסבבה 12 שבועות לפני המירוץ, כלומר לקראת אמצע ספטמבר. בריצת ה-10 ק"מ שעשיתי כדי לבדוק את היכולת שלי, ריצה שמבחינתי הייתה בתנאים לא קלים (שעה יחסית מאוחרת של הבוקר כשכבר חם ועם העליות של מודיעין שעוד לא התרגלתי אליהן), שמתי את השעון בכיס של מכנסי הריצה ולא הסתכלתי עליו במהלך הריצה, שמתי את הפודקאסט המועדף עליי בנגן, ורצתי לכיף. כשסיימתי את הריצה והוצאתי את השעון הייתי מופתע מאד לטובה – 56 דקות. מבחינתי הייתי מוכן.

קיבלתי מהגורו תכנית לחצי מרתון. הסתכלתי עליה, הייתי בשוק, סגרתי אותה. אח"כ הסתכלתי עליה עוד כמה פעמים, כל פעם קצת יותר, ובסוף סידרתי אותה לפי תאריכים וימים, מרגיש מוכן להתחיל את המשימה.

ואז, מתוך פחד שמתישהו במהלך הדרך אני אפחד, או אתייאש, או אוותר לעצמי כמו שאני לפעמים עושה, פתחתי את הבלוג הזה. ההגיון היה שעצם הפתיחה של הבלוג הזה, גם אם אף אחד לעולם לא יקרא אותו, היא סוג של התחייבות לתהליך הזה. וזה תהליך גדול. בלי שהרגשתי בכלל, התהליך הקטן שעברתי עד עכשיו, מה שנקרא "מבטטת כורסא ל-10 ק"מ", השפיע עליי גם בתחומים אחרים, מבלי לדבר בכלל על התחושה הנפלאה של פעילות גופנית והרגשת הניצחון הזו כל פעם שכובשים עוד אבן דרך.

יש לי מחשבות גם על "אחרי", אבל בהרגשה שלי עוד לא "הרווחתי" את הזכות לחשוב את המחשבות האלה. אולי, מתישהו במהלך הדרך, אם אגיע לנקודה שארגיש שברור לי שאני הולך להצליח בזה. אבל עד אז, זה מבחינתי כמו המחשבות האלה שאני חושב לפעמים בדרך מהרכבת לעבודה, על איך דברים היו נראים אם הייתי בלם במנצ'סטר יונייטד ולא רואה חשבון בארסנט יאנג. זה בדיוק מה שזה.